כותונת הפסים של הקולנוע הביתי

יחסי מסך, פסים שחורים וכל מה שבינהם...


הקדמה

בעבר הרחוק 

יחס המסך המקורי היה 4:3. יחס זה נוצר על ידי תומס אדיסון בסוף המאה ה-19 ונכנס כתקן עבור אגודת SMPTE –
Society of Motion Picture Engineers ולאחר מכן כסטנדרט עבור האקדמיה הקולנועית.

הערת צד קטנה – היחס האמיתי באותה תקופה היה 1.37:1, אבל עם הזמן זה הפך ל- 4:3…

סרטים רבים, כמו "חלף עם הרוח" ו- "הקוסם מארץ עוץ" הופקו במקור ביחס זה!

כאשר החלו בשידורי הטלויזיה, הפך יחס התמונה הנ"ל לתקן עבור NTSC, בעיקבותיו גם בכל תקני השידור האחרים. כמובן שבחרו בתקן זה גם בגלל שזה היה התקן המוביל, אבל זו לא היתה הסיבה היחידה. מכיוון ש-CRT הוא בעצם מקרן אלקטרונים ע"ג מסך קעור, ככל שהמסך פחות ריבועי, נוצרות יותר בעיות בפוקוס של המסך, עוצמות האור וכן המסך הופך עגול יותר. לכן, היחס הרצוי ביותר היה ריבוע.

לראיה האנושית, לעומת זאת, יש יחס גדול בהרבה. יחס זה נובע מהמבנה המלבני ארובת העין. למרבית האנשים יש יחס הגבוה מ-2.5:1. בשנות החמישים הוליווד חיפשה דרכים שונות לשפר את עומק התמונה ולהפוך את הסרטים ליותר מרגשים. חלק מהניסויים (למשל תמונה תלת מימדית, ושילוב ריחות במהלך הסרט) לא צלחו. אחד הניסויים שכן עלו יפה היו שינוי יחס המסך והפיכתו למלבן יותר רחב – כדי שיתאם באופן יותר טוב לטווח הראיה האנושי. האפקט היה משמעותי וזה בהחלט גרם לצופים להרגיש יותר "בתוך הסרט". עם השנים נוצרו תקנים רבים, אולם התמונה ע"ג סרט הצללואיד נשארה מלאה. הכיצד?

יחס המסך שונה על ידי שימוש בעדשות אנאמורפיות. עדשות אלו מתוכננות כך שהן משנות את יחס המסך ומעוותות את התמונה ביחס שונה בציר האופקי לעומת האנכי. עדשות שונות היו בשימוש, לפי תקני יחסי המסך השונים.

במהלך השנים, צלמים ובמאים שונים החליטו על תקנים שונים ומשונים לסרטים. הפופולריים ביותר היו 1.85:1 (academy flat), וכן 2.35:1 (anamorphic scope). כמובן שיש סיפורים מעניינים מאוד לגבי סיבות שונות למעברים בין שיטות שונות (למשל ע"מ להשאיר מספיק מקום בשביל ערוצי האודיו, או בכך שבמקרנים רבים בשנות החמישים השתמשו ב-MASKING ע"מ לנסות ולמנוע בעיות שנגרמו בשלב העריכה מלהפריע בהקרנה…).

כיום, התקנים עבור קולנוע ביתי וטלויזיה מאפשר אך ורק שני יחסי מסך- 4:3 ו- 16:9. על מנת לידע את המסך לעבור יחס מסך באופן אוטומטי, קיימות מספר שיטות לעשות זאת:

1.הרעיון בגירסא הראשונה הוא שניתן לשדר סיגנל דרך פין 8 ב-SCART מאפשר למסך לדעת אם המקור משודר ב-4:3 או ב-16:9. שיטה זו בעיקר מתייחסת לאיזור אנגליה, שם בעיקר נמכרים מסכים עם יחס מסך רחב.

2. תקן PAL-PLUS משתמש באות הנקרא WSS – Widescreen Signaling System אשר מופיע באיזור בתמונה הנקרא "קו 23" – הוא קו מידע נסתר שמופיע לפני התמונה עצמה. מסך יכול לזהות מידע זה ולשנות את יחס המסך בהתאם. גם תקן זה מתייחס בעיקר לטלויזיות באנגליה.

3. שיטת S1/S2 – משתמשת במתח DC קבוע אשר מתווסף לאות הוידאו ומאותת למסך לעבור ליחס מסך 16:9. שיטה זו בעיקר פופולרית במזרח הרחוק.

מבחינת אות המקור – כל המסך היה תמיד בתמונה מלאה, כך שבעצם אם המסך רגיל לא היה מציג את התמונה נכון, האנשים היו גבוהים ורזים מדי…

יחסי מסך
היתרון בכך שהרזולוציה אינה משתנה, אולם היחס משתנה, הוא ברור. גם בקולנוע וגם בטלויזיה אנחנו מעדיפים לשדר מידע רב ככל הניתן. שידור של פסים שחורים בצדי המסך (sidebars) או מעליו ומתחתיו (letterbox marks) הם ביזבוז של רזולוציה יקרה. במקרנים, ניתן לתקן זאת על ידי שינוי העדשות. במסכי CRT ניתן לשנות את היחס על ידי קיצור טווח הסריקה האנכי של המסך. בשני המקרים הללו יש רווח טהור בכך שאיננו משנים את הרזולוציה – איכות התמונה משתפרת שכן אנחנו מציגים את אותה רזולוציה על שטח יותר דחוס (כלומר, יהיו יותר פרטים).

כמובן שמסכים רחבים אשר מעוניינים להציג תמונות 4:3 ביחס הנכון, ללא עיוות או איבוד מידע מציגים את התמונה עם פסים משני צידי המסך (SIDE BARS). פסים אלו, כמובן, פוגעים גם הם בחווית התמונה ואינם רצויים במסכים הניתנים לצריבה, כגון פלאזמות.

בקולנוע

בקולנוע כיום מכירים בעובדה שיש צורך בהקרנה של הסרט בפורמטים שונים. לכן, מצולם הסרט בפריים רחב יותר, וקטעים שונים ממנו מוצגים במקומות שונים. כלומר, הצילום כולל תמונה גבוהה יותר אשר תוצג ב-4:3 (למשל במטוסים) ויש בה פרטים בחלקים העליונים והתחתונים שלא יופיעו בגירסא הרחבה. בגירסאה הרחבה, יופיעו פרטים בצדדים אשר לא יופיעו בגירסאת ה-4:3.

עם הזמן, הדבר הפך בעייתי וכאשר יצרו את תקן DVD הכניסו שלוש שיטות אפשריות: PAN&SCAN, LETTERBOX, WIDESCREEN. כלומר, מתוך הכרה שמרבית הסרטים מופקים כיום ביחס רחב, השאלה היתה איך תראה התמונה לבעל מסך 4:3. האם יהיו פסים מעל ומתחת לתמונה? PAN&SCAN אמור לפתור זאת על ידי הזזת מיקום התמונה, כך שבעצם לא נזדקק לפסים מעל ומתחת לתמונה יותר. כמובן שמרבית האנשים לא אהבו את הרעיון מכיוון שהם הרגישו שהם מפסידים משהו בצידי המסך. מעט מאוד דיסקים הופקו בשיטה זו. שיטת LETTERBOX הוסיפה פסים מעל ומתחת לתמונה ככל שצריך. בשיטת WIDESCREEN, המיועד לבעלי מסכים ביחס 16:9, לא היה אמור להתווסף פסים כלל.

כאמור, מרבית הסרטים מופקים ביחס מסך גבוה מ- 16:9. לכן גם במסכי 16:9 קיימת הבעיה. גם כאן האולפנים צריכים היו להחליט אם להוריד מעט מצידי הסרט או להוסיף, בכל זאת, פסים מעל ומתחת לתמונה.

הלקוחות הצביעו בארנק. חובבי סרטים נמנעו מלכוש סרטים אשר "עוותו" או שונו. הם העדיפו פסים רחבים יותר (כלומר רזולוציה נמוכה יותר) ובלבד שהסרט ישאר כמו שהיה במקור.

בעלי המסכים

הפתעה! 

כל זה מפתיע מאוד לרוכשים החדשים של מסכים ביחס 16:9 (מקרנים, פלאזמות או מסכי LCD) אשר ציפו להיפטר אחת ולתמיד מהפסים השחורים. במסכים כמו פלאזמה, הפסים הללו אינם סתם רזולוציה אבודה, אלא שהם יכולים לגרום לנזק ממשי לאורך זמן – על ידי צריבת המסך!

כאמור, הפסים קיימים כיום בעיקר בגלל דרישת הקהל שלא לאבד פרטים מהסרט המקורי. כאשר רוכשים כיום סרטים ביחס 4:3 או 16:9, יש גם לשים לב ליחס המקורי של התמונה על מנת להבין עד כמה הפסים יהיו רחבים.

חשוב גם לדעת כי במקרים מסויימים הגירסאות השונות (4:3 מול 16:9) שונות באופן יותר משמעותי. בסרט BUG´S LIFE, למשל, נוצרו שתי גירסאות שונות של הסרט בכדי להפוך את הסרט לאופטימלי עבור שני המקרים. דמויות הוזזו על גבי המסך בכדי לכסות את כל מרווח המסך באופן היעיל ביותר.

בלינק זה ניתן לראות דוגמאות של דרכים שונות לטפל בהבדל בין "הגירסא הרחבה" (WIDESCREEN) אשר מיועדת למסכים רחבים, לבין "הגירסא המלאה" (FULLSCREEN) המיועדת למסכים ביחס 4:3.

המסקנות הן שלא ניתן להתחמק לחלוטין כיום מהפסים הללו. הם משודרים בתכנים של טלויזיה רגילה (פרסומות, סדרות וסרטים) על מנת לתת תחושה יותר "קולנועית" לתמונה. במקרה של שידורי טלויזיה כאלה – מדובר על בזבוז טהור של רזולוציה. ממירי YES מאובזרים, למשל, באפשרות לתמוך בשידורים בשיטה האנאמורפית ואכן נעשו צעדים בכיוון הזה (שודרו מספר סרטים בפורמט זה בערוץ יעודי אשר הופעל למשך סוף שבוע בודד). הניסוי לא הוארך, ומדי פעם יס מכריזה כי בעתיד הקרוב היא תשוב לשדר בפורמט זה. היתרון בתכנים כאלה היא שרוחב הפסים יורד, והרזולוציה האפקטיבית, שמגיעה למסך שלנו, עולה.

במסכים רבים ובפרוססורים חיצוניים, ניתנת האפשרות לשנות את יחס המסך ואף להוסיף ZOOM לתמונה. בכך ניתן להעלים את הפסים השחורים (או להפחיתם) על חשבון חדות התמונה ומידע בצידי המסך.


8:00
  /  
07.03.2005
  
כתב: עפר לאור

1