עוד אפשרויות

Google translateGoogle translate
RSSמאמרים וחדשות RSS
קישור לעמוד זהLinkback
גרסא להדפסהגרסא להדפסה
del.icio.usשמירה ב del.icio.us
DIGGהמלצה ב-DIGG

מאמרים מהקבוצה

הבהובי מחשבות: כמו נמלה. מחשבות של אחרי המלחמה.

28/08/2014 - 10:30



 
 
 

ישראל. החלום ורדיפתו

בשנת 81 הגחתי לעולם בבית החולים תל השומר שלימים תמצאו בו המון מתמחים שובת ומיואש. 
לטענת זקני השבט, הידועים בכינויים 'ההורים', האוויר היה מלא בתחושה של התחדשות, הדים של מהפכה פוליטית בישראל, מעבורת החלל קולומביה יצאה אל החלל, המחשב האישי הראשון הגיע סופסוף למדפים, מישהו אי שם המציא את העכבר ובארה"ב נולדה בשעה טובה תינוקת המבחנה הראשונה. 
היה שווה להיוולד. אז נולדתי.
בהמשך, גדלתי והתחנכתי על ערכי הציונות. אהבתי את המדינה הזו. הלכתי לבי"ס יסודי ברמת גן שלימים תמצאו בו מורות שחוקות חסרות פרנסה. התרגשתי שבועות לפני כל טיול שנתי בו חרשנו את הארץ לפני ולפנים. נעלתי את נעלי הצבא האדומות של אחי הגדול באושר אין קץ, מחכה כבר לתת משהו בחזרה למדינה הזו. הלכתי עם אחותי לבסיס שלה בפורים ושיחקתי בלהיות חיילת. אהבתי את האביב שהביא איתו את השינה באוהלים על שפת הים. 
היה לי כיף לגדול פה. אז גדלתי.
גיל 18 הגיע ואיתו גם הגיוס לצה"ל. אותו גוף שלימים תמצאו בו המוני חיילים, פנסיות עתק מגיל צעיר ומשאבים מבוזבזים, כי יש תקציב, אז למה לא בעצם. התנדבתי בלי היסוס לקורס טיס והרי זה לא היה עניין של מה בכך לבחורה באותם הימים. כמעט שנתיים מהחיים שלי נתתי לצה"ל.
והרי רציתי לשרת את המדינה. אז שירתתי. 
את התואר הראשון עשיתי בבאר שבע שלימים תמצאו בה סטודנטים חסרי תקווה שחיים באוהלים, ולא על שפת הים. הצלחתי לממן את הלימודים רק בזכות אותם 'הורים' (אלו מקודם) שחסכו לי חלק נכבד מעלויות המחייה ואיפשרו לי לגור בדירה של המשפחה. קרעים ראשונים בחלום הציוני התחילו לבעבע בתוכי. עבדתי למחייתי, לפעמים אפילו על חשבון שיעורים אבל לא התלוננתי.
הרי חייה של סטודנטית לא אמורים להיות קלים ורציתי תואר. רציתי ללמוד. אז למדתי. 
אחרי הלימודים התמזל מזלי ומצאתי עבודה. עבדתי בתחום החינוך הטכנולוגי, בעולם החברתי שלימים תמצאו בו עובדות סוציאליות שעדיין מלקקות את הפצעים מהסכמי השכר האחרונים שלהן. אין מתאים מזה לחובבת ישראל שכמותי, עבודה בעמותה. אין כמו חינוך הנוער לטכנולוגיה ומנהיגות. לגדל את דור העתיד לאהוב את המקום הזה בדיוק כמוני.
צריך לעבוד. אפילו רציתי לעבוד. אז עבדתי.
ועבדתי. ועבדתי.
 
מאז שנת 81 עברו למעלה מ-30 שנה. בקרוב אני חוגגת יומולדת עשור. הקרעים הראשונים גדלו וגדלו והפכו לתהומות של ממש. המציאות היכתה לי בפנים, בכל הכח. בלי רחמים.
היום אני מנסה נואשות לסיים גם את התואר השני, לומדת, עובדת במשרה מלאה ועוד קצת ומבלה את זמני בבדיקת המחיר של נייר טואלט בסופר, כי שלושה שקלים הבדל זה משמעותי. מברכת את המשפחה שנולדתי אליה, ואת אותם 'הורים' שעוזרים, כי פשוט אין ברירה אחרת.
שלא תטעו, אני לא מסכנה. לא טיפשה (לפחות ככה נראה לי). לא חסרת יכולות. עובדת. ושורדת. 
אבל לא רציתי לשרוד. רציתי לחיות. 
אותם זקני השבט, להם אני חבה בן השאר את חיי, מעידים שהמצב היום שונה מאז אותה שנת 81 שהיתה מלאה בהבטחות. הם דואגים לשלומי, בת הזקונים שנקלעה לעשור של שרלטנים שבוהים בנו מטה ממגדלי היוקרה שלהם וכל מה שהם רואים זה נמלים עמלות.
ואני עמלה, בחיי. אבל נמלה, לצערי, אפשר למחוץ מאוד בקלות.
אז די, תנו לנו לחיות בארץ הזאת.

הבהובי מחשבות: כמו נמלה. מחשבות של אחרי המלחמה.

 


לדיון בנושא: הבהובי מחשבות: כמו נמלה. מחשבות של אחרי המלחמה.


נושאים מקושרים

יוזרית - תחשבי טכנולוגית
יוזרית - תחשבי טכנולוגית
ללא קשר
ללא קשר



דירוג הכתבה

דירוג ממוצע:

5.0

בהקשר זה

 עוד על יוזרית - תחשבי טכנולוגית


המאמר הפופולרי ביותר בתחום יוזרית - תחשבי טכנולוגית:
תל אביב, הנה אני באה (עם הזנב בין הרגליים)
תקנון / תנאי השימוש באתר צור קשר / contact us כל הזכויות שמורות לקבוצת ht