תל אביב, הנה אני באה (עם הזנב בין הרגליים)

גיחה קצרה לצפון הארץ והחלום התנפץ לרסיסים - בית חלומות, נוף לעמק, כדורים פורחים בבוקר ושכנים מקסימים - אבל גם ...


…בקיצור, חזרתי לתל אביב

מהבוץ שבעמק לביצה התל אביבית

גיל 32 יזכר לדיראון עולם כגיל השינויים. לאלו שמכירים אותי זה אולי נשמע מופרך, כי כל גיל יכול להיות מוכתר ככזה אצלי ובכל זאת, הרבה מאוד שינויים דרמטיים קרו (ועודם מתרחשים) בשנה הזו. על אחד הגדולים מהם כתבתי מעל דפים אלו לפני למעלה מחצי שנה: בקיצור… עברתי לצפון. שם, באופטימיות יתרה אך גם זהירה, שפכתי את קרביי בהסברים על המעבר שעשיתי לעמק יזרעאל, עם לא יותר מאשר בן זוג וכמה קופסאות.

היום, מפוכחת, עם אותו בן הזוג, אבל בתוספת של קצת יותר קופסאות, רכב, כלבלב שנמצא נטוש ובטן הריונית אחת- אספר לכם סיפור קצת פחות אופטימי, עוד יותר זהיר אבל אתגאה לפחות בכך שהוא אמיתי וכנה.

 אירוס הגלבוע במלוא תפארתו

דברים שרואים משם ולא רואים כאן, אירוס הגלבוע ממש בחצר הבית

תקציר מעבר דירה #1

אם קראתם על המעבר לצפון, בוודאי הבחנתם שהגעתי לצפון הארץ חדורת מטרה ואופטימית, אבל לא נאיבית, לפחות חשבתי שלא. היה לי ברור שהקושי העיקרי יהיה המרחק – מהמשפחה, מהחברים אבל בעיקר מהעבודה. לפני המעבר הקמתי את הסטארטאפ השני שלי, בין כתליה החמימים והבועתיים של תל אביב בירת הסטארטאפים. בזמן המעבר כבר היינו שלושה עובדים ועוד היד נטויה (שלושתנו אגב התגוררנו בעיר הקורקינטים הממונעים והגענו לעבודה ברגל/נסיעה של לא יותר מ-15 דקות). זה פרט קריטי בהבנת הכישלון של המעבר, שכן להזיז את הפעילות לצפון הארץ לא היתה אפשרות אמיתית. יטענו מי שלא הקימו חברה לאחרונה שיכלתי לעבוד מהבית, לעבוד "מרחוק". בפועל, זה לא באמת עובד כשחברה נמצאת בחיתוליה ובטח שלא כשהיזמת עצמה היא זו שלא נמצאת במשרד. גם בימינו הממוסכים אין תחליף למפגשי פנים אל פנים, לא בחברה קטנה ובטח שלא בחברה שרק מתחילה את צעדיה בעולם הגדול.

עם זאת, למרות המרחק, דווקא חשבתי שאני אסתדר עם הנסיעות והרי כל הזמן מהללים בשבחי המגורים בפריפריה. מה גם שאני מגיעה עם נסיון עבר – בצעירותי המקצועית התגוררתי ברמת גן וניהלתי את אזור צפון הארץ בעמותת AppleSeeds. המשמעות היתה נסיעות יומיות רמת גן-חדרה-בית שאן-נצרת-שלומי וגם קרית שמונה. עשיתי 70K קילומטר בשנה עם חיוך על הפנים (או לפחות כך יעידו מי שעבדו איתי אז). נסעתי והסתדרתי. אפילו הייתי מרוצה פלוס. במבט לאחור, אולי זה היתרון של חיי הרווקות וגיל העשרים.

ניסוי כלים – נסיעה למשרד – רכב פרטי

נניח לרגע את העבר בצד ונחזור לסיפורינו. הנסיעות היומיות התחילו בנסיעה ברכב החדש שלנו (בתל אביב פשוט אין צורך ברכב) בכביש 70, שהסתמן ככביש דמים, שמהירות הנסיעה המומצעת בו בשעות הבוקר היא 0.004 קמ"ש. כבישו 70 הוא הדרך היחידה לצאת מהעמק וכך יצא שנסיעה לעבודה בבוקר ארכה כשעתיים, מדלת לדלת, ביום רגיל. בהנחה שלא נחשיב את חיפוש החניה היומי שעלול להיגרר לעוד שעה אם אין מקום בחניון הקרוב למשרד. יום עם תאונות דרכים אגב, פקקים חריגים או גשמי ברכה שפוקקים את המדינה, יכלו להאריך את הנסיעה בעוד כשעה.

אופציית הנסיעה ברכב ירדה מהפרק, אלא אם כן רציתי לצאת מהבית בחמש לפנות בוקר. ולא רציתי.

 איך להעביר את הזמן בנסיעה בפקק

ייאמר לזכות הנהגים הישראלים שהם מאוד יצירתיים בדרך שבה הם מעבירים את הזמן בפקק. בין איפור מלא, ארוחת מלכים וקריאת ספרים, אני יכולה לסכם ולומר בכנות שראיתי ממש הכל. 

ניסוי כלים – נסיעה למשרד – רכבת ישראל

בצערי כי רב, ניסיתי לשדרג את הנסיעה באמצעות רכבת ישראל. כלומר, נסיעה ברכב עד לתחנת הרכבת הקרובה, הלא היא בנימינה או פרדס-חנה שנמצאת במרחק של כשעה נסיעה (מי אמר תחבורה ציבורית ולא קיבל?) ומשם לעיר הגדולה ולעבודה. הבעיות לא הפסיקו כאן, כי את הפקק של כביש 70 ושל ואדי ערה עדיין הייתי צריכה לצלוח כל בוקר. כל זאת ועוד, נוספה בעיה חדשה – החניה ברכבת. הייתם מצפים שבתחנת רכבת יהיה איפה להשאיר את האוטו, כי הרי זו המטרה, אבל ציפיה לחוד ומציאות לחוד ובשתי התחנות המדוברות אפשר בכיף לבלות כחצי שעה בחיפוש אחר פיסת חול נטושה שבה אפשר להשאיר את האוטו עד הערב. על חניה מסודרת באחת מעשר המקומות (פלוס מינוס) המיועדים אפשר רק לחלום. לחיוב אפשר להגיד שברכבת אפשר כבר לעבוד (אם יש לכם אינטרנט משלכם כי האינטרנט של הרכבת נתקע בשנות השמונים), אבל לסיכום העניין, דלת לדלת, שוב – שעתיים.

ניסוי כלים – נסיעה למשרד – אוטובוס

נסיון נואש אחרון היה תחבורה ציבורית מסוג אוטובוס. היו לי שתי אפשרויות, או תחנה שנמצאת מתחת לקיבוץ ובה אוטובוס מאסף שעוצר בכל תחנה אפשרית בדרך לתל אביב, או נסיעה לעפולה, העיר הגדולה ומשם אוטובוס "מהיר". אני לא אלאה אתכם בפרטים על הדוחק והצפיפות של ימי ראשון וחמישי וגם לא בפקקים שהיו מנת חלקם של האוטובוסים בדיוק כפי שהיו שלי, לא אדבר על הישראלי הצדיק שמבלה את ימיו בצרחות לתוך טלפונים מהמושב האחורי של האוטובוס לרווחת שאר הנוסעים וגם לא אספר לכם על הבחילות המרשימות שנסיעה בהריון, באוטובוס, יכולות לגרום. אני כן אספר לכם שדלת לדלת מהבית לעבודה היה לוקח לי, שוב, גם במקרה הזה, שעתיים.

ניסוי כלים – התוצאה וההחלטה 

אחרי חצי שנה של נסיונות נואשים להגיע למשרד ברכב פרטי, בטרמפים מהקיבוץ, ברכבת ובאוטובוס, הפנמתי שזה פשוט לא עובד. אם אסכם את העניין, כשעובדים במרכז צריך לגור במרכז או להמציא מכשיר טלפורטינג (למה אנחנו לא ממנים כזה?). אם גרים בצפון צריך עבודה בצפון. לפחות במצב התחבורה הציבורית והכבישים הנוכחיים ושלא יספרו לכם סיפורים אחרים. ולא, רכבת העמק לא תפתור את העניין.  

עם התובנה הכואבת הזו ארזנו את הפקלעות, פעם שניה בשנה ועברנו לתל אביב. לא סתם, לשד' רוטשילד. יותר אמצע מזה אי אפשר. 

תקציר מעבר דירה #2 

מהדירה הקטנטנה בשד' רוטשילד למשרד, היה מדובר על הליכה של 5 דקות ברגל, אם עוצרים ברמזור באדום. השדרוג היה משמעותי וכמי שחזרה למרכז עם בטן של חודש חמישי, זה בהחלט ייעל לי את הימים. אין ספק שהיתרון במגורים במרכז, כשעובדים בקלחת של חברות ההייטק וההזנק למיניהן הוא משמעותי. כמותית ואיכותית. הרבה יותר פשוט למצוא פה עבודה, להקים פה מיזמים, לדבר עם אנשים שדומים לך ו'להתמנגל'. הרבה יותר קל למצוא פה את עצמך, לפחות כך היה לי. הרגשתי שוב שייכת.

אז נכון, הרבה פחות ירוק פה. הרבה יותר עמוס פה. לחוץ פה. מלא עשן ואבק פה. השכנים לא מגיעים עם עוגה לברך כשנכנסנו לדירה והכלב לא יכול לטייל לבד כשבא לו בחוץ, אבל בסופו של יום, אין על תל אביב. יש פה ים ואנשים מאושרים (ואני יכולה להישבע שגם יותר יפים) והמון עבודה וחברות מעניינות שנמצאות ממש במשרדים ליד.

 תל אביב, הנה אני באה (עם הזנב בין הרגליים)

ערב סתווי בתל אביב,מבט פנורמי לכיוון הים התיכון, ותודה לשי חוגי על התמונה

מעבר דירה #3 וסיכום (ביניים)

לסיכום השנה אספר שבינתיים כבר עברנו מתל אביב לחולון. אני ואותו בן הזוג המדובר, הכלבלב והפיציק שכבר יצא מהבטן בשעה טובה והיה צריך חדר משלו. קרוב לסבתא וסבא (מרחק הליכה). המשרד עדיין בתל אביב אבל הנסיעה לוקחת לי חצי שעה, שזו פשרה סבירה לעניות דעתי. חולון. בורגנות אמיתית כיאה לזיקנתי.

אז זמן ההגעה לעבודה התארך קצת והאנשים שדומים לי, שחיים עדיין בתל אביב, התרחקו קצת, אבל כמו בסטארטאפים צריך לנסות כל מיני כיוונים ואז לבחור את מה שהכי עובד. זה היה בסה"כ עוד ניסיון למצוא את המקום שלנו בחיים. אולי נישאר פה ואולי עוד נזוז, העיקר שנמצא את הבית שטוב לנו בו ונתפאר בזה שניסינו הכל וזה באמת הכי טוב שמצאנו. 

שקיעה מעל הגלבוע, צולם מחצר הבית שלנושקיעה מעל הגלבוע, צולמה  אי שם בעבר הנשכח, כשהנוף בחלון היה ירוק הרבה יותר

 

לדיון בנושא: תל אביב, הנה אני באה (עם הזנב בין הרגליים)


8:00
  /  
20.04.2015
  
מאת: מעין קמחי

1