עוד אפשרויות

Google translateGoogle translate
RSSמאמרים וחדשות RSS
קישור לעמוד זהLinkback
גרסא להדפסהגרסא להדפסה
del.icio.usשמירה ב del.icio.us
DIGGהמלצה ב-DIGG

מאמרים מהקבוצה

על הבדלים, השוואות עיוורות ועל טעם ועל ריח

19/03/2019 - 09:25



 
 
 

על הבדלים, השוואות עיוורות ועל טעם ועל ריח...מקור: thinkstock (נרכש באישור)

מאז שחר האודיופיליה התחלקו חובבי האודיו לשני מחנות:

  • האודיופילים - חובבי האודיו שמאמינים שלכל רכיב יש חתימת צליל ובין אם הוא מדיד או לא, רכיבים שונים עלולים להשפיע באופן הדוק על הסאונד, גם אם ההבדלים לאו דווקא מדידים מדעית.
  • הטכנוקרטים - אלה שמאמינים שאם הבדל איננו מדיד, משמעות הדבר שאין עליו השפעה על צליל המערכת.

מלחמות רבות עברו בין המחנות השונים עד כדי כך שבמידה רבה הם עברו לפורומים שונים בישראל, אך כמובן שמדי כמה חודשים או שנים מתפרצת מריבה גדולה בין המחנות, כאשר כל אחד מהצדדים משוכנע שהוא צודק. 

בדיון שהתרחש לאחרונה בפורום, לקחתי צד שהצליח להרגיז את שתי המחנות. טענתי? שני המחנות צודקים וטועים גם יחד. מטרת מאמר זה הוא לשטוח את התזה, ולהוות בסיס לדיון, גם אם, ואולי למרות זאת שדעתי כנראה לא תהיה מקובלת עליכם.

טענתי היא כדלקמן - יש אכן הבדלים בין רכיבים שאמורים להיות שקופים במערכת שהם אינם מדידים בצליל או בחתימה החשמלית שלהם. עם זאת, אני טוען שאין טעם לבצע מבחני A-B-X עיוורים ושהם רק מפריעים כי הם מחפשים את ההבדלים במקום הלא נכון, בצליל.

מה הטעם?

קליטת הטעם מורכבת ממספר חושים שאנחנו תופסים אותם לכדי מה שמכונה "טעם". חוש הטעם מורכב מפקעיות הטעם שלנו (בלשון ובחיך) שמסוגלים לחוש 4 טעמים: חמוץ, מתוק, מלוח ומר. לאלה מתווסף חוש הריח שחש את ריח המזון דרך החיבור בין הפה לאף. לבסוף, חוש המישוש חש את הטקסטורה, קור וחום ואת החריפות (שזה סוג של כאב). כמובן שמעל כל אלה חוש הראיה שאחראי לדווח לנו על האסטטיקה של המזון (נסו לאכול מזון טעים שנראה זוועה ותבינו את הכוונה) ואפילו חוש שמיעה מעורב (תחושה של "קראנצ'יות"). כלומר, בעצם כל 5 חושי האדם משתלבים לכדי מה שאנחנו מכלילים כטעם. 

ברגע שנבודד את חוש הטעם עצמו, נקבל תופעות משעשעות כגון הטענה של תתרנים (חסרי חוש הריח) שבצל ותפוח הם בעלי טעם ותחושה דומים מאוד, וזאת בשל העובדה ש"החריפות" של בצל נובעת בכלל מהריח שלו. 

זו הסיבה שמסעדות יוקרתיות בולטות לא רק בטעם של המזון אלא באסטטיקה ובחוויה. מסעדות מולקולריות מעניינות בין היתר בגלל שהן משחקות לנו בחוש הטעם, הריח, המישוש (קור וחום, טקסטורות), וכמובן האסטטיקה של המסעדה והמזון. זו הסיבה שמקומות רבים משקיעים הון עתק בריהוט, תאורה, מיזוג ואווירה כללית לטובת שדרוג החוויה ודרכה את הטעם של המזון... 

יתר על כן, תרגילים פסיכולוגיים רבים מופעלים על הסועדים במסעדות יוקרה. מסעדנים רבים יודעים שמלצרים או מלצריות שזוכרים את ההזמנה או שבטכניקות מסויימות יכולים לגרום לתחושה טובה יותר מהארוחה ולהשפיע על החוויה.

האמת היא שארוחה טובה בכלל לא תלויה בחוש הטעם אלא במגוון רב של נושאים שמרביתם פסיכולוגיים. מסעדה או ארוחה טובה היא חוויה כלל חושית שאינה תלויה רק בחוש הטעם. מי שמנסה לעשות מבחני טעם בסגנון של פפסי מול קולה לא מתחשב בכל המטען הרגשי של חובבי שני המותגים. לא סתם החברות הללו משקיעות הון עתק בכדי למצב את עצמן וליצור תחושה מסויימת כשאר רוכשים או מחזיקים את הפחית או בקבוק הקולה. כשאתם שותים אחד המותגים ("טעם החיים" מול "אין לנו קוקה קולה, פפסי בסדר?") אתם אמורים לחוש כמו הצעירים והיפים בפרסומות שמופיעות לכם כל היום מול העיניים. כל אלה נעלמים כאשר טועמים באופן עיוור את המשקאות שטעמם דומה להפליא - אך כאשר תסירו את כיסוי העיניים תחזור שוב ההטיה המותגית. כך שאם אתם חושבים לשתות קולה באופן קבוע ללא כיסוי עיניים לא בטוח שיש טעם בבדיקה עיוורת.

החדים מבינכם בוודאי יקפצו ויגידו שבוודאי שיש מבחנים עיוורים בעולמות הטעם. הדוגמא הבולטת ביותר היא מבחני טעימה של יין, שבהם משווים יינות מתוצרים שונים מבלי לדעת מה מקורם. כדאי לשים לב שהמבחנים הללו אינם מבחנים שבוחנים אך ורק את חוש הטעם - הם מבודדים את המותג בלבד אך מותירים את חוש הטעם, הראיה והמישוש על מקומם. נסו לכסות את עיני ולסתום את נחירי הטועמים ונראה עד כמה ההבדלים דרמטים כפי שהם חשים ללא מגבלות אלה.

הבדיקה העיוורת

על הבדלים, השוואות עיוורות ועל טעם ועל ריח...
מקור: אנתוני גורמלי (נרכש באישור, Thinkstock)

לטענת אודיופילים רבים, רכיבים רבים שכביכול אמורים להיות "שקופים" צובעים את הסאונד. כאשר מדובר על מגברי מנורות בעלי עקומות היענות שונות ואשר מושפעים מאוד מטמפרטורה ואפילו גיל המנורה, הדבר מדיד וברור לכל. כאשר מדובר בכבלים, במיוחד אינטרקונקטים, או אפילו טרנספורטים (מקורות סאונד דיגיטליים או אנלוגיים) ועד לכבלי USB ורשת - ההבדלים החשמליים זניחים ולכן על פניו לא אמורים להשפיע על הצליל, בוודאי לא באופן המודגש שאודיופילים טוענים בתקיפות שהם חשים בהם. 

הטיעון של הטכנוקרטים בנושא זה היא שתחושת ההבדל חסרת משמעות ללא בדיקת Double blind, אותה בדיקה שנועדת להעלמת "אפקט הפלסבו". בבדיקות של תרופות, אין לדעת אם באמת יש השפעה לתרופה כלשהי מבלי לנטרל את אפקט זה שעלול להטות משמעותית את המבחן. לטענתם, תרופות מסוג הומאופתיה משפיעות בעיקר על אפקט הפלסבו שכן דילול החומרים בהם כה קיצוני שבקבוק של "תרופה" עלול לכלול אפס מולקולות של החומר הפעיל בהן...

לשאלתי בפורום מדוע בכלל נדרש מבחן עיוור (double blind) לטובת נושא דנן, התשובה היא "בכדי לוודא שאנשים אינם משלמים יותר מדי עבור הציוד שהם רוכשים". הבעיה עם הטיעון הזה הוא שאנשים אינם רוכשים מוצרים רק כי הם "עושים את העבודה במחיר הזול ביותר" שהרי אם זה היה המצב אז המותג היחיד בישראל למסכים היה כנראה TCL והמותג הנפוץ לרכבים היה ד'ציה. אנשים רוכשים רכבים לא כי הם מגיעים מנקודה A ל-B עם החזר השווי הטוב ביותר (קרי: עלות תועלת) אלא ממגוון סיבות שמשתלבות להם בסגנון החיים - בגלל שהם נראים טוב, בגלל השירות, בגלל המותג, בגלל התחושה שהם גורמים לנו כאשר אנחנו נוהגים בהם. 

באודיו המצב קיצוני יותר. לא רק שהריח והתחושה והגימור של המוצרים משמעותית, שהרי מוצרים טובים צריכים להרגיש ולהיראות כך, הגיוון גדול פי כמה מתחום הרכב... יש אין ספור עיצובים ומותגים עם יצירתיות בחומרים, עיצובים שמעטים בתחומים אחרים.

בדיוק כמו חובבי רכב או פודיס, גם אודיופילים מקבלים חוויה הוליסטית רב חושית כאשר הם מאזינים למוזיקה. לטענתי, חלק מהכיף שלהם נובע מהעלות של הציוד, המותג, העיצוב וייחודיותו (one of a kind) בדומה שחובב פרארי, אאודי או יגואר נהנה מהרכב שלו לא רק בגלל חווית הנהיגה בכבישי ישראל המשובשים, אלא גם (אולי בעיקר) בגלל איך שהוא חש כשהוא נוהג ברכב. סלקטיביות וייחודיות המותג והמוצר, היוקרה שלו, ואיך שהוא נראה ומרגיש למגע תורמים המון להחלטה ולשביעות הרצון של הרוכש. במקרים רבים המחיר נכנס כפרמטר בדרגת חשיבות משנית למדי ובמקרים מסויימים אפילו ביחס הפוך - יוקרתיות המוצר והאקסקלוסיביות שלו תורמים לתחושת שביעות הרצון ממנו.

לתחביבים רבים, ואודיו הוא בהחלט אחד מהם, הטקסיות והאפקט החברתי תורמים לא מעט מההנאה. חובבי תקליטים נהנים ממש מתהליך הניקוי של הויניל, הכנת המערכת, הישיבה המסודרת להאזנה וכו'. כל אלה ממקדים את המאזין ומביאים אותו למצב שבו הוא נהנה מהתוצר הסופי יותר מאשר מי שבמחי לחיצת כפתור מיד שומע כל סוג מוזיקה שמתחשק לו. הדבר דומה לתחושה שאנחנו מקבלים כאשר אנחנו מגיעים לקולנוע - הטקסיות של התהליך והעובדה שאנחנו לא יושבים בבית ויכולים לעצור את הסרט בכל עת, זה חלק מהכיף. חובבי הקפה מכירים את ההליך שבו הם צריכים לקלות, לנקות, לטחון, למדוד, לדחוס ולחמם לפני שהם מגיעים לנקודה שבה הם זוכים לקפה. הטקס הוא לא צד נוסף בתהליך, הוא אינטגרלי לתחביב ולהנאה.

לסיכום

על הבדלים, השוואות עיוורות ועל טעם ועל ריח...
מקור: אודיו קווסט

חובבי אודיו שמרגישים "הבדלים" באמת חשים בהם כי יש הבדלים. ההבדלים אינם מדידים חשמלית והם אינם צריכים להיות מדידים כי הם בדיוק אותה חוויה רב חושית שמקבל חובב קוניאק או ויסקי כאשר הוא מתיישב לטקס המזיגה כאשר הוא יודע את כל המאמצים והשנים אשר נדרשים בכדי לקבל את הטעם המיוחד. החוויה שלהם היא רב חושית והיא מושפעת מהמראה, התצורה, התאורה והאיכות של החומרים שמהם נוצר המוצר.

אז נכון שזה עלול להרגיז אתכם, במיוחד כשמדובר בכבלי Ethernet או USB מצופי זהב ויהלומים עם הבטחות בובמסטיות לשיפור בסאונד או ב-jitter או כל טענה אחרת. זה נכון שהם חשמלית זהים לחלוטין ומעבירים את הביטים מנקודה א' לנקודה ב' באופן זהה. זה לא אומר שרוכשיהם יקבלו תחושה זהה אם ירכשו כבל של 2 ש"ח מחנות החשמל. הם לא.

אל תרחמו על הסכום היקר שהאודיופילים "מבזבזים" על ציוד יקר "מדי". הוא נותן להם את התמורה בהנאה צרופה שהטכנוקרטים מקבלים כאשר הם מצליחים להשיג את אותה התוצאה בחצי מחיר. ההנאה של כל צד שונה בתכליתה. תענוג של צד אחד שונה מהתענוג של צד שני.

האם טכנוקרטים מיישמים בפועל את הטכניקה של בדיקה עיוורת על כל מוצר שהם רוכשים? המוצרים היקרים ביותר שאדם רוכש במהלך חייו הם בית ורכב. מרבית האנשים בוחרים תחילה את סוג הרכב (4X4, סדן, קומפקטי וכו') ואז מסננים לפי מותגים. אחוז קטן מהאנשים שקוראים מאמר זה עשו נהיגת מבחן טרם רכישת הרכב שברשותם כרגע ומרביתכם גם לא בדקתם לעומק את כל המותגים הזולים, למרות שיתכן שהם יעשו את העבודה של להגיע מנקודה A ל-B זול יותר מהרכב שאתם נוהגים בו כרגע. האם עשיתם בדיקת כדאיות של מכונית יד שניה ביחס לחדשה? מיעוט האנשים שרוכשים רכב יד שניה ביחס לרכבים חדשים כיום, למרות שאת מרבית ירידת הערך של הרכב חווה הרכב בשנה הראשונה שלו על הכביש...

מרבית האנשים רוכשים מקבלנים גדולים במרכז הארץ, סמוך לקרובי משפחתם למרות שמבחינת אפקטיביות, עדיף לרכוש מקבלן קטן יותר (וזול יותר) בפריפריה. האם אנשים עושים מבחן עיוור שמשווה בין דירות או בתים מבלי להתחשב במראה הבניין, השכנים או מיקום גאוגרפי? בית מול דירה? רכישה מול שכירות? כמובן שלא, למרות שמדובר כנראה בהבדלים שהם מקבילה של מספר רב של שנות עבודה עבור הרוכש. אנשים רבים עם מינוס בבנק שוכרים בערים שהן יקרות ביחס ליכולתם הכלכלית, וזאת בגלל "המותג" (העיר) או הסביבה או סיבות סובייקטיביות אחרות. 

אם אחרי כל זה אתם עדיין רצים לעשות מבחן עיוור, אני ממליץ בחום שקודם תעשו מבחן עיוור לרכב הבא שלכם, מן הסתם תצטרכו פיתרון יצירתי לעובדה שלא תוכלו לראות כלום במהלך הנהיגה...


לדיון בנושא: על הבדלים, השוואות עיוורות ועל טעם ועל ריח


עוד מ: oferlaor
דירוג הכתבה

דירוג ממוצע:

5.0

בהקשר זה

 מגברים: הסבר
 פורום רב ערוצי
 רמקולים ושמע - חלק א'
 ביקורות אודיו
 עוד על אודיו


המאמר הפופולרי ביותר בתחום אודיו:
רמקולים ושמע - פרק א´ בסדרה
תקנון / תנאי השימוש באתר צור קשר / contact us כל הזכויות שמורות לקבוצת ht