באו ננקה את השולחן מטיעון ה- "טווח הדינאמי" הנדוש?
לתקליט יש טווח דינאמי של כ- 60 dB, עם פוטנציאל של כ- 80 dB בפשרות מסויימות. נניח לצורך הדיון 60 dB באיכות גבוהה.
לפורמט ה- CD יש טווח דינאמי של 90-95 dB שהופך אותו
תאורטית לעדיף. באו נדבר על משמעות התיאוריה בהקשר הזה.
ריצפת הרעש בחדר שקט היא כ- 30-35 dB, כאשר סביבת הרעש עולה לכ- 40 dB באופן די תדיר (מכונית ברחוב, מישהו מדבר, כלב נובח - כל זה ברחוב
שקט)
עשיתי מדידות במספר אולמות קונצרטים בעולם (היכל התרבות הישן והמחודש, האופרה הישנה והחדשה בפריס, לינקולן סנטר בנ"י) ורצפת הרעש בהם, ללא קהל היא כ- 30 dB.
פיזית, עצמת קול של כ- 85 dB אינה נעימה לאורך זמן, ועוצמת קול גבוהה יותר, תגרום נזקי שמיעה בלתי הפיכים לאורך זמן (שיכול להיות די קצר - תלוי בכמה עברנו את רף ה- 90 dB). אותן מדידות שערכתי הראו שתזמורת מלאה בעוצמה גבוהה מגיעה לכ- 85 dB לפרקי זמן די קצרים (במפתיע, באופן די אחיד בכל רחבי האולם).
מועדונים יכולים, ולעיתים קרובות מפיקים עוצמות צליל של למעלה מ- 95 dB, ואפילו למעלה מ- 100 dB, אבל הם משרתים כהל שהשמיעה שלו לא משהו...
אז:
הטווח הדינאמי
המעשי הוא בן כ- 45 dB בטווח שבין 40-85 dB. פחות מכך, והמוזיקה הנה שקטה מכדי להישמע על רקע רעשי הסביבה. למעלה מכך והמוזיקה לא נעימה עד מזיקה לשמיעה.
את הטווח הדינאמי הזה
כל פורמט כמעט יכול לייצר, וטווח דינאמי גבוה יותר לא מעניק לפורמט כלשהו יתרון
מעשי על פני האחרים
כל זה לא אומר דבר על איכות ההקלטה, העריכה, וההדפסה, ובסופו של יום, יש לפורמטים הדיגיטאליים יתרון ברור ובולט על פורמטים אנלוגיים באיכות כוללת. פשוט אין לזה שום קשר לטווח הדינאמי.